תיכון אמי"ת האופק | אור עקיבא

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה משמש כשפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל.

 

השם עֵבֶר מופיע במקרא כשמו של אחד מאבותיו של אברהם אבינו. המושג "עברי" נזכר במקרא פעמים רבות ככינוי לבני ישראל, אולם שמה של שפתם של העברים מכונה במקרא "יהודית", וגם בשם "שפת כנען". ייתכן שהשם 'יהודית' היה רק שם הניב שדובר בממלכת יהודה או באזור ירושלים, להבדיל מהניב של ממלכת הצפון, ממלכת ישראל.

 

המקור הקדום ביותר המזכיר את המונח עברית כשם השפה, הוא מקור יווני מן המאה ה-2 לפנה"ס.‏ המקור הוא נכדו של בן סירא שכותב בהקדמה לתרגום החיבור של סבו ליוונית שבוצע על ידו כי:

 

כי הנאמרים בעברית (במקור: ἑβραϊστὶ, הֵבְּרַאִיסְטִי) אין כחם שווה כשהם מועתקים ללשון אחרת.

 

לשון חז"ל שדוברה החל מהמאה הראשונה לספירה, הכינוי המקובל לשפה המקראית ולשפה המדוברת היה "לשון הקודש",‏ והמונח "עברית" שימש לציון הכתב העברי הקדום,‏ וכן לציון שפתם של בני עבר הנהר,‏ אך יש גם שימושים במונח "עברית" המתייחסים ללשון המקרא.‏

כיום מכנים את הניב התנ"כי "לשון המקרא", כדי להבדילו מלשון חז"ל המכונה גם "לשון חכמים", שהיא בעצם ניב מאוחר של עברית.

בברית החדשה משמש המונח "עברית" כשם לשפה הארמית שדוברה על ידי ה"עבריים" (תושבי עבר הנהר) בארץ ישראל, אולם בספרות חז"ל משמש מונח זה רק לעברית (המשנאית).

 

דיקדוק או לשון: דִקְדּוּק הוא אוסף הכללים המנחה את הדיבור והכתיבה בשפה מסוימת, טבעית או מלאכותית.

לגבי שפות טבעיות, מקובל לחלק את הדקדוק למספר תחומים: תחביר, מורפולוגיה, פונולוגיה וסמנטיקה. בשפות מלאכותיות כגון שפות לוגיות, שפות מחשב וכדומה, התחביר הוא עיקר הדקדוק, ואילו תחום הפונולוגיה כמעט שאינו קיים.

בין התחומים השונים בדקדוק קיימת חפיפה רבה, ולפיכך חקר הדקדוק כולל תחומי ביניים רבים. בלשנים רבים עוסקים בקשר שבין המורפולוגיה לתחביר ובקשר שבין פונולוגיה למורפולוגיה ("מורפולוגיה פרוזודית"). גם הקשר בין סמנטיקה לתחביר נחקר רבות.